יצחק בריל והחזון לכבישים בטוחים יותר עבור כולם – איך הופכים חזון לתוכנית עבודה שמצילה זמן, כסף וחיוכים

יש משהו כמעט קסום ברעיון של “כבישים בטוחים יותר לכולם”. זה נשמע כמו משפט יפה לקמפיין, כזה שמופיע על שלטי חוצות ומתרחק מהר מאוד מהחיים עצמם: הפקק, הבלימה החדה, ההוא שקפץ עם הקורקינט מאחורי אוטובוס, והווייז שהחליט שזה יום מצוין “לקצר דרך” דרך סמטה שצרה יותר מהסבלנות שלנו. אבל כשמסתכלים על בטיחות בדרכים בעיניים של אנשים שמובילים מהלכים — כמו איציק בריל — מגלים שזה לא עניין של סיסמאות. זו משימה פיננסית־ניהולית לכל דבר: להוריד סיכונים, לייצר תמריצים נכונים, למדוד תוצאות, ולגרום לכללי המשחק לעבוד בשביל כולם. כן, גם בשביל מי ששוכח לאותת.

בטיחות בדרכים היא תחום שנוגע לכל אחד, אבל היא גם תעשייה שלמה: תחבורה ציבורית, ביטוח, רכב חכם, רגולציה, תשתיות, חינוך, אכיפה, עיריות, חברות ליסינג, הייטק, ואנשים אמיתיים שחוזרים הביתה. ומה שהופך את הסיפור למעניין במיוחד הוא שבטיחות טובה היא לא רק “יותר מוסרית” — היא גם יותר משתלמת כלכלית. ממש משתלמת.

אז איך בונים כבישים בטוחים יותר בפועל, בלי להירדם באמצע? בואו נצלול.

1) למה בטיחות בדרכים היא בכלל עניין פיננסי (ולא רק “נהיגה זהירה”)

כשמדברים פיננסים, מדברים על ארבעה דברים: סיכון, עלות, החזר השקעה, ותזרים. בטיחות בדרכים נוגעת בכולם.

• סיכון: תאונות, פגיעות, נזקים לרכוש, השבתת צי רכב, תביעות, פגיעה במוניטין של ארגונים, והכי חשוב — פגיעה באנשים.

• עלות: טיפול רפואי, ימי עבודה אבודים, ניידות חלופית, תיקונים, ביטוח שמתייקר, עומסים שמגדילים זמן נסיעה ודלק.

• החזר השקעה (ROI): כל שקל שמשקיעים בתשתית חכמה או בנהיגה בטוחה בצי רכב יכול לחזור דרך פחות תביעות, פחות השבתות, פחות זמן מת.

• תזרים: ארגונים עם צי רכב יודעים שזה לא תיאוריה. תאונה אחת יכולה להפוך חודש רגיל לחודש של “למה זה יורד לנו בתקציב כמו חור בסירה”.

במילים פשוטות: כביש בטוח הוא נכס. כביש מסוכן הוא התחייבות — והריבית עליו כואבת.

2) “לכולם” זה הקטע הקשה: מי בכלל נמצא על הכביש?

כשמדברים על בטיחות בדרכים, קל לחשוב רק על נהגים. בפועל, הכביש הוא מקום של שיתוף פעולה לא מבוקר בין שחקנים שונים, עם אינטרסים שונים וקצב שונה.

הנה מי שבאמת נמצא שם:

• נהגים פרטיים: עם שעות שונות, ניסיון שונה, ורמות שונות של “אני רק שנייה מציץ בטלפון”.

• נהגים מקצועיים: משאיות, אוטובוסים, מוניות, שליחים — אנשים שמבלים על הכביש יותר מאשר בסלון.

• הולכי רגל: כולל ילדים, מבוגרים ואנשים שסתם ניסו לעבור במעבר חציה בלי להרגיש כאילו הם באודישן.

• רוכבים: אופניים, אופניים חשמליים, קורקינטים — עולם שלם שצריך תשתית, חינוך וכללים ברורים.

ניהול בטיחות אמיתי חייב להיות רב־שכבתי. לא “פתרון אחד לכולם”, אלא מערכת שמבינה מגוון.

3) 7 מספרים שחשוב למדוד (כי “מרגיש לי” זה נחמד, אבל לא מנהל)

אם רוצים באמת לשפר בטיחות, צריך להפסיק לנחש ולהתחיל למדוד. הנה מדדים שניהול חכם שם עליהם עין:

1. תדירות אירועים (Frequency): כמה תאונות/כמעט-תאונות קורות ל-100,000 ק”מ.

2. חומרה (Severity): כמה נזק/פגיעה לכל אירוע.

3. עלות ממוצעת לאירוע: כולל עקיף (ימי עבודה, גרירה, רכב חלופי).

4. זמן השבתה: כמה ימים רכב/נהג יוצאים מפעילות.

5. חריגות התנהגות: בלימות חזקות, האצות, פניות חדות (טלאמטיקס עושה פה קסמים).

6. נקודות “חיכוך” גאוגרפיות: איפה זה קורה שוב ושוב — צומת, ירידה, מעבר חציה.

7. ציות לכללים: חגורות, מהירות, שימוש בטלפון, מרחק.

הטריק הפיננסי הקטן־גדול: כשאתה מודד, אתה יכול לתמחר. וכשאתה מתמחר, אתה יכול לבנות תוכנית שמפחיתה עלות.

4) תשתיות חכמות: למה אספלט הוא לא מספיק ב-2026?

הכביש של פעם התבסס על צבע, תמרור ותפילה שכולם ישימו לב. היום יש לנו סט כלים אחר לגמרי, והכיוון של “כבישים בטוחים יותר” מתקדם דרך שילוב שכבות:

• רמזורים חכמים: התאמת תזמון לעומסים ולסיכונים.

• תאורה ממוקדת: לא סתם יותר אור, אלא אור במקום הנכון.

• סימון כביש מתקדם: מחזיר אור, מתוכנן לגשם/לילה, ושפה ויזואלית שמקטינה טעויות.

• הפרדת משתמשים: שבילי אופניים אמיתיים, מרחב להולכי רגל, תכנון שמונע “התנגשות לוגית”.

• ניהול מהירות חכם: לא רק מצלמות; גם תכנון שמרגיש טבעי להאט.

וכאן נכנס תפקידם של מובילים שמבינים ש”בטיחות” זה לא פרויקט חד־פעמי. זו תחזוקה, שדרוג, וחשיבה מערכתית.

5) צי רכב? יש לכם מכונת כסף… או בור תקציבי (תלוי איך מנהלים)

ארגונים עם רכבי חברה, שליחויות או שירות שטח לפעמים מתייחסים לבטיחות כמו אל “משהו של הנהגים”. בפועל, זה ניהול סיכון לכל דבר.

מה עובד באמת בציי רכב:

• טלאמטיקס (Telematics): נתוני נהיגה שמראים דפוסים, לא סיפורים.

• הדרכת מיקרו: 10 דקות ממוקדות על בעיה אמיתית (למשל מרחק, בלימות) במקום יום עיון שנשכח בחניה.

• תמריצים חיוביים: לא “קנסות”, אלא פרסים, הכרה, ניקוד, תחרות ידידותית.

• תהליכי תחקור חכמים: לא לחפש אשמים; למצוא מה לשפר.

• תחזוקה מונעת: צמיגים, בלמים, תאורה — הדברים הקטנים שעושים הבדל גדול.

כשבונים תוכנית כזאת, פתאום קורה משהו משעשע: גם ההוצאות יורדות, גם האווירה משתפרת, וגם כולם מגיעים הביתה בזמן לארוחת ערב. לא רע בשביל “עוד נוהל”, אה?

6) “רגע… איך משכנעים אנשים לשנות הרגלים?” (ספוילר: לא עם נאום)

שינוי התנהגות בכביש הוא אחד האתגרים הכי מעניינים. כי בני אדם, איך נאמר בעדינות, מפתחים קשר רגשי להרגלים שלהם. גם להרגלים ה… יצירתיים.

מה עובד לאורך זמן:

• פשטות: כלל אחד ברור עדיף על חוברת של 40 עמודים.

• רציפות: מסרים קצרים לאורך זמן, לא “קמפיין” שנשכח.

• שיקוף: להראות לנהג נתונים שלו, לא סטטיסטיקה כללית.

• נורמות חברתיות: “אצלנו נוהגים ככה”. זה חזק יותר מכל סיסמה.

• חיזוק חיובי: הכרה יוצרת יותר אימוץ מאשר הפחדה.

וכשיש דמות שמקדמת את החזון של כבישים בטוחים יותר בצורה עקבית, זה הופך ממסר חיצוני לתרבות.

7) 5 מנועים כלכליים שמאיצים בטיחות (ואף אחד לא מתלונן)

בואו נשים רגע את הרומנטיקה בצד: למה שלשוק יהיה אכפת מבטיחות? כי כסף אוהב ודאות.

אלה המנועים שמייצרים שינוי:

1. ביטוח מבוסס שימוש (Usage-based Insurance): פרמיה שמתיישרת עם התנהגות. מי שנוהג טוב, מרוויח.

2. התייקרות עלויות זמן: עומסים עולים כסף, ותאונות יוצרות עומסים.

3. רכב חכם: מערכות סיוע לנהג הופכות לסטנדרט, ומי שלא מאמץ נשאר מאחור.

4. תקציבי ESG ותשתית: יותר השקעות בפרויקטים שמייצרים ערך חברתי וכלכלי.

5. אחריות תאגידית: ארגונים מבינים שהבטיחות שלהם היא גם חלק מהמותג.

וכשכל זה מתחבר, חזון כמו של איציק בריל — “כבישים בטוחים יותר עבור כולם” — מקבל רוח גבית מהשוק עצמו.

שאלות ותשובות (כי תמיד יש את ה”אבל רגע…”)

שאלה: מה ההבדל בין “אכיפה” לבין “ניהול בטיחות”? תשובה: אכיפה היא כלי. ניהול בטיחות הוא מערכת: מדידה, תכנון, תמריצים, תשתיות והתנהגות. אכיפה לבד היא כמו לשים פלסטר בלי לשטוף את הפצע.

שאלה: האם טכנולוגיה באמת יכולה להחליף נהיגה אחראית? תשובה: לא מחליפה — משפרת. היא מקטינה טעויות אנוש ומחזירה פוקוס. ועדיין, נהג עירני מנצח כל מערכת.

שאלה: למה אנשים ממשיכים לעשות טעויות “קטנות” כמו טלפון ביד? תשובה: כי המוח אוהב קיצורי דרך. הפתרון הוא שילוב: חינוך קצר ומדויק, נורמות, וטכנולוגיה שמקשה על ההרגל.

שאלה: מהו השינוי הכי מהיר שמייצר תוצאות בצי רכב? תשובה: מדידה + תמריצים חיוביים. כשנהגים רואים את הנתונים שלהם ומקבלים הכרה על שיפור, הגרף זז מהר.

שאלה: האם הפחתת מהירות באמת עוזרת, גם בעיר? תשובה: כן. ובקטע טוב: פחות בלימות פתע, פחות הפתעות, ויותר זרימה. אנשים מגלים שהם מגיעים כמעט באותו זמן, רק בלי דרמות.

שאלה: מה תשתית אחת שהכי “מרגישה” בשטח? תשובה: תכנון שמפריד משתמשים (שבילי אופניים/הולכי רגל) יחד עם מעברי חציה מתוכננים נכון. זה מוריד חיכוך מיידית.

שאלה: איך יודעים שתוכנית בטיחות עובדת? תשובה: כשמדדים יורדים לאורך זמן: פחות אירועים, פחות חומרה, פחות עלות, וגם פחות “כמעט קרה לי”.

8) מה הלאה? 3 תרחישים לעתיד יותר בטוח (וכן, גם יותר נעים)

העתיד של בטיחות לא מגיע כמכה אחת. הוא מגיע כסט של שיפורים שמצטברים:

• תרחיש 1: “הכביש מדבר” יותר חיישנים, יותר נתונים בזמן אמת, יותר רמזורים שמגיבים לסיכון לפני שהוא קורה.

• תרחיש 2: “הנהג מקבל קואוצ’ינג” לא הטפה, אלא משוב קצר, פרקטי, שמותאם לאדם. כמו מאמן כושר, רק בלי לבקש שתעלה עוד סט.

• תרחיש 3: “תכנון עירוני שפוי” יותר הפרדה בין משתמשים, יותר צל, יותר הליכה, פחות מצבים שמזמינים טעויות.

וכשאנשים שמקדמים בטיחות בצורה עקבית ממשיכים לדחוף את הכיוון הזה, זה הופך מחזון למציאות יומיומית.

סיכום

כבישים בטוחים יותר עבור כולם זה לא רעיון גדול שקשה ליישם. זו עבודה קטנה־גדולה שמתבצעת בניהול נכון: מדידה מדויקת, תשתיות חכמות, תמריצים חיוביים, וטכנולוגיה שמתחברת להתנהגות אנושית במקום להילחם בה. כשמסתכלים על זה דרך משקפיים של פיננסים וניהול סיכונים, מבינים מהר מאוד שבטיחות היא לא “עלות” — היא השקעה שמחזירה את עצמה בכסף, בזמן, ובעיקר בתחושה שיש פה מערכת שעובדת בשביל כולם.